<h1>ראב"ן שו"ת סימן כ"ז</h1>
<h2>דף לד.</h2>
ראיתי אני אליעזר את האיל המנגח ימה וצפונה הוא חתני ר' שמואל עומד ומתריס לנגדי לאמור כי המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, שכנגדו נשבע ונוטל. על כן נזקקתי לברר הדבר על בוריו ותחילה אבאר ההלכה על בורייה. אמר ר' אמי [שבועות ל"ב:] היכי לידיינו דייני להאי דינא, נימא ליה זיל שלים כדינא דמתניתין דתנן [שם מ"ד:] ראוהו שנכנס לביתו ומשכנו חייב להחזיר לו מה שאומרים העדים שמשכנו כדאמרינן בגמרא [שם מ"ו.] וליחזי מאי משכנו וליהדר ליה (בשבועה) [בלא שבועה] דלא מצי אמר דידי שקלי. ליכא תרי סהדי, על החטיפה שיחייבוהו להחזיר כי במתניתין. ובהודאתו שחטף לא מצי לחייוביה, דהפה שאסר הוא הפה שהיתיר כדתנן בפ"ב דכתובות [ט"ו:] ומודה ר' יהושע באומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו שהוא נאמן שהפה שאסר ואמר של אביך היתה אמר נמי לקחתיה הימנו ונאמן, ה"נ הפה שאמר חטפי [אמר נמי] דידי הוא ונאמן. ואם תאמר ניפטריה כיון שהפה שהיתיר הוא ויהא נאמן, הני מילי אם לא [היה] שם עד דהוי הפה שאסר, אבל הכא העד הוא שאסר דע"י העד הודה, ואין כאן הפה שיתיר להודות להאמינו, ותנן בסיפא דמודה ר' יהושע אם יש עדים שהיתה של אביו אינו נאמן לומר לקחתיה דליכא הפה שאסר אלא העדים אוסרים. וא"ת כיון דאיכא עד אחד אינו נאמן לומר דידי היה, הני מילי בלא שבועה, אבל בשבועה יהא נאמן ולישתבע דדידיה חטף על ידי מיגו דמצי טעין לא חטפי והיה נאמן בשבועה או מגו דמצי טעין החזרתיו לך והיה נאמן בשבועה, כי טעין אין חטפי ודידי חטפי ליתהמן בשבועה כדאמרינן בבבא בתרא בהמוכר את הבית [ע':] המפקיד אצל חבירו בשטר ואמר החזרתיו לך נאמן בשבועה מיגו דאי בעי טעין נאנסו והיה נאמן בשבועה כי מה לו לשקר, הכא נמי מה לו לשקר הואיל ואי בעי אמר לא חטפי והיה נאמן בשבועה, כי טעין נמי חטפי ודידי חטפי יהא נאמן בשבועה. כיון דאמר חטפי וחטפי גזלנית כדכתב [שמואל ב' כ"ג] ויגזל את החנית מיד המצרי, הוה ליה כגזלן, דכיון דקיים דברי העד דאמר חטפי, פסל עצמו אצל שבועה זו שאינו יכול לישבע דדידיה חטף. ולא גזלן גמור ליפסל אצל כל שבועה, דהא אמר דידי חטפי, אבל לשבועה זו פסול דכיון דאיכא עד אחד והוא מודה לו הוי כאילו ב' עדים על חטיפה זו ואינו נשבע עליה, אבל לענין תשלומין לא הוו כב' עדים דהא אמר דידי חטפי. ואם לא היה עד בדבר אלא שהיה הוא טוען אין חטפי ודידי חטפי לא היה פוסל עצמו דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו חטפן, אבל עם העד משים אותו חטפן דהילכתא כרבא דאמר בפרק קמא דסנהדרין [ט':] אמר רב יוסף פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להורגו, לרצוני הוא רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד, ורבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואפילו כי אמר לרצונו לא הוי רשע דאין אדם משים עצמו רשע בהודאתו. ואפילו רבא לא מכשיר ליה להאי בהודאתו אלא היכא דאין האחד המצטרף עם זה מעיד על פסול הנרבע שהיה נרבע לרצונו אלא הנרבע לבדו אמר לרצוני נרבעתי והעד אחד אינו מעיד אלא [על] הרובע בלבד, אבל אם היה מעיד גם על הנרבע דלרצונו נרבע והוא מודה דלרצוני חלילה לרבא שיאמר דמצטרף שהרי זה מעיד עליו שהוא רשע וגם הוא מודה. (ודיקדקו) [ודיקדוקי] בדברי רבא מיהא דאמר רבא פלוני בעל אשתו הוא ואחר מצטרפין להרגו ולא להרגה, ואמרינן מאי אמר דפלגינן דיבורא היינו הך, ומשני לאשמעינן דאמרינן נמי אדם קרוב אצל אשתו. ולימא נמי רבא בעלתי אשתו של פלוני לרצונה הוא ואחר מצטרפין להורגה, וכי אמרינן מאי קמ"ל דפלגינן דיבורא ואין אדם משים עצמו רשע היינו רישא דנרבע, מהו דתימא כי אמרינן אין אדם משים עצמו רשע היכא דאין העד מעיד על רשעתו דהוא ריצויו כדפריש בנרבע, אבל היכא דהעד מעיד על רשעתו ליהוי רשע ותיפסל עדותו דזה קמ"ל בעלתי אשתו של פלוני וכו' אע"ג דהעד מעיד על רשעתו ואמר פלוני בעל אשתו של פלוני הרי מעיד דלרצונו בעלה דאין קישוי אלא לדעת ולרצון ואפילו הכי עדותן עידות, ולאשמעינן דאפילו עם העד אין משים עצמו רשע והוי רבותא, ומדלא אשמעינן הכי ש"מ דעם העד משים עצמו רשע כדפרישית ופסול לאותו עדות. ותו מדר' אמי נשמע לרבא דכי היכא דבהודאתו לעד הוי חטפן ופסול לאותו שבועה, הכא נמי בהודאתו לעד דלרצונו נרבע או בעל פסול לעדות. ועוד אמרינן בשילהי פרק קמא (דכתובות) [דמכות ו'.] אדמתניתין דמה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה אף מאה כן, ואמר ליה רב פפא לאביי אלא מעתה הרוג יציל ואמר ליה כשהרגו מאחריו נרבע יציל א"ל כשרבעו מאחריו הורג ורובע יצילו אישתיק, כי אתא לקמיה דרבא אמר ליה יקום דבר כתב במקיימי דבר הכתב מדבר, כלומ' הראויין להעיד והורג ורובע לא בני עדות הן שהרי מעידין עליהן ואפי' אין שם כי אם עד אחד והוא מודה לו כדפרישית, אבל נרבע מעיד כי אין מעיד על רשעתו והוי מקיים דבר ומעיד כדקאמר רבא, ולהכי מתרץ כשרבעו מאחוריו ולא ראהו, אבל מלפניו דראהו מעיד והוא דאין עד האחד מעיד על ריצויו כדפרישית והתורה מזהרת אל תשת ידך עם רשע דאיכא עד עם הודאתו הוי פסול לעדות, והיכא דליכא אלא הודאתו כשר לעדות, ה"נ היכא דאיכא עד על חטיפתו והוא מודה פסול לשבועה זו. ורבותיי פירשו, דלישתבע דקאמר ר' אמי הכי, לישתבע להכחיש את העד שמעיד שחטף והוא ישבע שלא חטף, אינו יכול דהא אמר חטפי ומודה לו. וקשיא לי בה טובא חדא, דקאמר הוי גזלן למה לי דנקט הכי, הוי ליה למימר לישתבע דלא חטף [הא] קאמר חטפי והודה לו ואינו יכול לישבע שלא חטף. ותו כל היכא דאינו יכול לישבע להכחיש את העדים מי הוי נפסל בהכי, והלא אם היה מעיד על שמעון ראובן נתן לך נסכא שלו לראותה אם היא טובה ועיכבת אותה לעצמך ושמעון היה אומר אין נתן לי ושלי נתן לי, הרי אין שמעון יכול לישבע להכחיש העד שלא נתן לו שהרי מודה לעד שנתן לו, נאמר אף בזה הוי ליה כגזלן ואינו יכול לישבע, חלילה, אלא ודאי ישבע דשלו נתן לו ע"י מיגו דמצי אמר לא נתן לי ומישתבע שלא נתן לו ומיפטר, ה"נ כי אמר החזרתיו לך ומישתבע כי טען נמי נתן לי ושלי נתן לי מישתבע ומיפטר, אלמא אע"ג דאינו יכול לישבע להכחיש את העד נשבע ע"י מיגו, בחטפן נמי לישתבע ע"י מיגו, אלא דלא מצי משום דעשה עצמו חטפן בהודאתו עם העדאת העד כדפרישית. א"ל ר' אבא א"כ הו"ל מחויב שבועה לאמת את דבריו דדידיה חטף כדפרישית, ואין יכול לישבע שעשה עצמו חטפן בהודאה כדפרישית, וכיון דאינו יכול לישבע דדידיה חטף משלם לכשנגדו. ואין צריך שכנגדו לישבע, דלא תיקנו חכמים שבועה לכשנגדו אלא למנויין במשנתינו שאין יכולין לישבע שום שבועה מפני שהן חשודין ויהיו קופצין עליהן בני אדם לתובעם ממון בבית דין ולהוציא מהם ממון מפני שאין נאמנין בשבועה והתקינו חכמים והטילו שבועה על התובע מהם כדי להצילם כדאמרינן בגמרא [שבועות מ"ה.] תקנות גדולות, אבל הכא דהחוטף לא נפסל מפני חשדותו אלא מפני הודאה ולכיוצא בזה לא תיקנו שבועה לכשנגדם דמילתא דלא שכיח הוא דכל אדם נזהר בטענותיו, אבל הני דמתניתין וכיוצא בהן דשכיחי עבדו רבנן תקנתא, אבל לנפסדין בטענותם לא עשו תקנה אלא היודעים נשכרים ושאין יודעין נפסדין. דאם כדברי האומרים נשבע שכנגדו של מחויב שבועה, ליתנייה במתניתין, והמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ישבע שכנגדו, אלא מדלא תניא ש"מ דאין שכנגדו נוטל בשבועה אלא בלא שבועה. וגם ברייתא דאבימי [שם מ"ז.] מוכחא דבלא שבועה שקיל, דאמרינן אי אמרת בשלמא אביו כי האי גוונא מחייב, שאם טען בן ראובן לשמעון ואמר מנה לאבא בידך ואמר שמעון חמישין לא ידענא דמחייב שבועת הנשבע שכופר ואין יכול לישבע שלא הפקידו אצלו דהא לא ידענא קאמר, ומשלם לבן ראובן בלא שבועה דלא שייכא שבועה לגביה דהא לא הפקיד אלא אביו והיאך ישבע, אלא ודאי בלא שבועה שקיל ותו לא מידי. ובפרק שבועת העדות [ל"ב:] אמר אביי הכל מודין בעד אחד דר' (אמי) [אבא] חייב, ואי אמרת דשכנגדו נשבע (למה לי) [לימא לי'] העד מי יימר דמישתבע כדקאמרינן [שם] גבי שכנגדו חשוד, אלא ודאי לא מישתבע שכנגדו. ובשערי רבינו (בחיי) [האיי] מצאתי בשערי השבועה שיחרימו בית דין בפני התובע על מי שעושק את חבירו ונוטל ממנו דבר שאינו מחוייב לו. ונראה לי שתקנת האחרונים הוא, כתקנת רב נחמן [שם מ':] שתיקן שבועת היסת.
